Teaching about Mashiach and Techiat Hameitim

1. The key sources in the Torah

2. אני מאמין באמונה שלימה– how?

Each of the two topics that we will be dealing with requires entire books to elucidate; indeed there are many works that deal with each, or both. The goal of this outline is not to present the topic comprehensively. Rather it is an attempt to provide some sort of a starting point and assistance for those preparing to teach this module, by providing references and perspectives on these topics. Needless to say, this is intended to be the mishmar teachers’ first stop in preparing the topic, not the last. We will focus on the following aspects of this topic here:

Sources/ basis in תנ”ך; ימות המשיח- what will change?
Having faith in the גאולה- how?
The significance of these concepts- why are they fundamental concepts in Judaism? Why must we be waiting for Redemption/ the Messiah?
משיח- the man and his mission.
משיח and us
When and how?
Our era and ימות המשיח.
תחיית המתים- what is it?
Christianity and other false Messiahs.
Lubavitch
Bibliography of some key sources on these topics

The key sources in the Torah

One of the things that people often are unaware of is the fact that there are sources in
the Torah, and certainly תנ”ך, for משיח and תחיית המתים. This is a crucial lacuna in their knowledge that we need to correct in this mishmar. Let’s begin with the topic of משיח.
The רמב”ם writes in הלכות מלכים (פי”א ה”א-ב’):

המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות, ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה, וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו, שהרי התורה העידה עליו שנאמר ושב ה’ אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו’ אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו’ והביאך ה’, ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים, אף בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים, במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם, ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל[באחרונה], ושם הוא אומר אראנו ולא עתה זה דוד, אשורנו ולא קרוב זה מלך המשיח, דרך כוכב מיעקב זה דוד, וקם שבט מישראל זה מלך המשיח, ומחץ פאתי מואב זה דוד, וכן הוא אומר ויך את מואב וימדדם בחבל, וקרקר כל בני שת זה המלך המשיח שנאמר בו ומשלו מים עד ים, והיה אדום ירשה זה דוד, שנאמר ותהי אדום לדוד לעבדים וגו’, והיה ירשה וגו’ זה המלך המשיח שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון וגו’.
אף בערי מקלט הוא אומר אם ירחיב ה’ אלהיך את גבולך ויספת לך עוד שלש ערים וגו’ ומעולם לא היה דבר זה, ולא צוה הקב”ה לתוהו, אבל בדברי הנביאים אין הדבר צריך ראייה שכל הספרים מלאים בדבר זה.

There are 4 prophecies in the תורה that use the term אחרית הימים. The last two (Devarim 4:30; 31:29) describe the path leading to the redemption. The redemption itself is described in the first two prophecies. Let us examine these two texts and the context of each.
יעקב told his son, יהודה, [Bereshit (49:10)] that

לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים.

That is to say, that the ultimate king will descend from יהודה and all nations will gather around his שבט. In other words, he will rule over all the nations of the world. This is the (partial) fulfillment of (49:1)

האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים.

It is this promise that is the unique element of the end of days, as we will see.
בלעם similarly tells בלק what will happen לעמך באחרית הימים[Bamidbar (24:
14) – and compare דניאל (10:14)]. The essence of his vision is

אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת.

There are two points that we need to make in connection with this prophecy. First, we see that the wording is strikingly similar to that of the ברכה given to יהודה.[ In fact, the entire chain of prophecies in this Parshah refer back to פרשת ויחי.] Secondly, the basic message is identical. The role of this king will be וקרקר כל בני שת, i.e. he will rule over all of mankind (see the תרגום). This is exactly the message of יעקב.
This is also reflected in תנ”ך. In one of the major eschatological prophecies, ישעיה
(chapter 11), we find exactly the same formulation:

והכה ארץ בשבט פיו… והיה ביום ההוא שרש ישי אשר עמד לנס עמים אליו גוים ידרשו והיתה מנחתו כבוד.

We are faced now with two crucial questions: One, why is this the vision that the Torah presents for the Messianic age? Two, why is it presented specifically in these contexts – particularly in the case of בלק? Each of these issues will give us a greater understanding of the entire topic.
There is a difference of opinion between the רמב”ם and the אברבנאל concerning ימות המשיח. The רמב”ם emphasizes the natural character of the Messianic Age. In a very famous passage in הל’ מלכים (12:1-2 ) the רמב”ם states:

אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם, או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג, וזה שנאמר בישעיה וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ משל וחידה, ענין הדבר שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי עכו”ם המשולים כזאב ונמר, שנאמר זאב ערבות ישדדם ונמר שוקד על עריהם, ויחזרו כולם לדת האמת, ולא יגזלו ולא ישחיתו, אלא יאכלו דבר המותר בנחת עם ישראל, שנאמר ואריה כבקר יאכל תבן, וכן כל כיוצא באלו הדברים בענין המשיח הם משלים, ובימות המלך המשיח יודע לכל לאי זה דבר היה משל, ומה ענין רמזו בהן. אמרו חכמים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד.

[ This concept, which is quoted by the רמב”ם as being the opinion of חכמים, is in fact one view cited in the גמרא – consistently along side an opposing view! This is significant in discerning the polemical nature of the רמב”ם’s comment.]
The רמב”ם apparently understood the concept of שעבוד מלכיות as our achieving autonomy from the מלכיות. The אברבנאל, in ישועות משיחו (ע”ש), argues convincingly for another interpretation. He explains that עולם הזה includes all of Jewish History. For that reason, the Messianic Age – a time of חדש ימינו כקדם – will contain all the positive elements of the best of times. This includes the freedom and power of the days of שלמה המלך, etc. The idea of שעבוד מלכיות is that the מלכיות will all be משועבד to מלך המשיח. This perspective fits perfectly the many Messianic prophecies of the Prophets.
If we accept the approach of the Abravanel, we can understand why the Torah presents אחרית הימים as it does. All of the great benefits of ימות המשיח are limited to a return of that which we once had. The only truly unique element is the fact that the rule of the Messiah will extend to all nations. This is the meaning, according to the Abravanel, of אין בין עוה”ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד. This is precisely what the two eschatological Prophets of the Torah say as well!
Let us now turn to the second question. The blueprint for אחרית הימים is given to יהודה and to בלק, the king of מואב. The reason for this is self-evident. מלך המשיח is the descendant of דוד. דוד, in turn, is the descendant of רות and בועז. On one side his lineage is that of יהודה; on the other it is that of מואב. For this reason, the key of אחרית הימים is given to these two:יהודה and מואב!
This message concerning the end of days gives context to three fascinating images that dominate פרשת בלק and its הפטרה. בלעם saw the Jewish People as separate from the other nations and having no connection to them. They are described as free from any impurity of magic or paganism. In that state they have a tremendous impact on בלעם, and he longs to die their noble death (23:10).
The Second description is the antithesis of the first. Theעם לבדד ישכן is replaced by ויחל העם לזנות אל בנות מואב; כי לא נחש ביעקב is replaced by ויצמד ישראל לבעל פעור.
Here we have the Jewish People closely involved with others, to everyone’s spiritual detriment. The הפטרה, taken from the 5th chapter of מיכה, explicitly relates to the events of this Parshah. It presents a third model for the relationship between the Jewish People and the other nations. Here we read (5:6-11):

והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים כטל מאת ה’ כרביבים עלי עשב אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם:
והיה שארית יעקב בגוים בקרב עמים רבים כאריה בבהמות יער ככפיר בעדרי צאן אשר אם עבר ורמס וטרף ואין מציל:
תרם ידך על צריך וכל איביך יכרתו:
והיה ביום ההוא נאם ה’ והכרתי סוסיך מקרבך והאבדתי מרכבתיך:
והכרתי ערי ארצך והרסתי כל מבצריך:
והכרתי כשפים מידך ומעוננים לא יהיו לך:
והכרתי פסיליך ומצבותיך מקרבך ולא תשתחוה עוד למעשה ידיך:

This is a model of the Messianic relationship between the Jews and the other peoples. The Jewish People will then be in the midst of the other nations- but in a leadership role. The נביא pointedly states that there will be no more sorcery and idolatry amongst the Jews at that time. This is clearly a response to the situation at the end of our פרשת בלק. At that stage, we will be able to have the impact that we find in the beginning of the Parshah, but to a greater degree- and without having to be separate. This third model is thus the resolution of the tension between the first two.
The description of בני ישראל as a lion is very consistent with this approach. It is, of course, the fulfillment of the ברכה of יהודה. This is exactly what we would expect here. The phrase ולא ייחל לבני אדם is also very interesting in this light, as we might view it as an allusion (for the sake of contrast) to ויחל העם לזנות אל בנות מואב (as a play on words).
The ברכות of בלעם reflect the ברכות that יעקב received from his father, as well as those that he passed on to his sons. There is an ongoing reference to יעקב and ישראל, alluding to the struggle over the ברכות.
In his ברכה [בראשית (27:29)], יעקב was told:

יעבדוך עמים וישתחו וישתחוו לך לאמים הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך ארריך ארור ומברכיך ברוך.

The destiny ofיעקב is to be the leader of all the nations. The many aspects of thisברכה are repeatedly echoed in the words of בלעם.

אני מאמין באמונה שלימה- how?

It is easy to say אני מאמין… and, for many, not much harder to sing it (I am an obvious exception). The problem is, how do we attain this faith? Several key insights into this are offered by רס”ג in אמונות ודעות (מאמר ח’):

אבל שרש הגאולה הוא חייב מפנים רבים, מהם קיום אותות משה אשר החל ובשר בהם, והאותות אשר יתקיימו לישעיה, וזולתו מהנביאים אשר בשרו בהם, ושהשולח אותם משלימם בלי ספק, כמו שאמר (ישעיה מ”ד כ”ו) מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים. ומהם שהוא צדיק לא יעול, וכבר הביא על האומה הגולה הגדולה הזאת אצלנו הארוכה, ובלי ספק כי קצתה לענש, וקצתה לנסיון, ולכל אחד משני הענינים מדה בתכלי’, ולא יתכן שיהיה באין תכלית, וכאשר תכלה, יתחייב שירפו מאלה, ושישלם גמול אלה, כמו שאמר (שם מ’ ב’) כי נרצה עונה כי לקחה מיד יי’ כפלים בכל חטאתיה. ומהם שהו’ נאמן בכל מועדיו, יקים דברו ויעמיד מצותו, כמו שאמר (שם ח’) יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם. ומהם שנקיש המועדים האלה למועד הראשון שיעדנו בהיותנו במצרים. שיעדנו שידין את לוחצינו ומעבידינו ושיתן לנו רכוש גדול בלבד, והוא אמרו (בראשית ט”ו י”ד) וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. וכבר ראו עינינו מה שעשה לנו מקריעת ים סוף והמן והשלו, ומעמד הר סיני ועמידת השמש והדומה לזה. כל שכן שיעדנו בדברים הגדולים העצומים מהטובה וההצלחה והגדולה והנצח והכבוד, אשר שמם כפל מה שהגיענו מן העוני והשפלות, כאמרו (ישעיה ס”א ז’) תחת בשתכם משנה וכלמה ירונו חלקם לכן בארצם משנה יירשו. ודמה מה שעבר עלינו לרגע קטן, ומה שיגמלנו עליו רחמיו הגדולים, כמ”ש (שם נ”ד ז’) ברגע קטון עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך. ועל הנסיון והבחינה במה שעבר, הוא עתיד לעשות לנו כפלים על מה שיעדנו, מה שלא יוכל לספרו מהרה, כמו שאמר (דברים ל’ ה’) והטיבך והרבך מאבותיך. ובעבו’ זה שונה לנו זכר יציאת מצרים במקומות רבים מהתורה, ומזכירנו מה שראינוהו. ואם נשאר דבר ממה שעשה לנו בגלות מצרים שלא הזכירו בפי’ בגאולה הזאת, הוא נכנס תחת מאמרו (מיכה ז’ ט”ו) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. ועל כן אנחנו סובלים ומיחלים מה שיעדנו, לא נקוץ ולא נקצוף, אך נוסיף חוזק ואומץ, כמו שאמר (תהלים ל”א כ”ה) חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים ליי’. ומי שרואה אותנו בענין הזה הוא תמה עלינו, או חושב אותנו לכסילים, מפני שלא נסה כאשר נסינו ולא האמין כאשר האמננו, והוא כמי שלא ראה זריעת החטה, וכשהוא רואה מי שמשליך אותה בבקעת האדמה לצמוח, יחזיקנו לכסיל, ואיננו מכיר כי הוא הכסיל, אלא בעת הקציר כשתשוב המדה עשרים או שלשים, וכן דמה הכתוב ואמר (שם קכ”ו ה’) הזורעים בדמעה ברנה יקצורו. וכמו מי שלא ראה מעולם גדול בנים, והוא לועג למי שהוא רואה שמגדל בן וסובל כל טרחיו, ואומר אי זה דבר יקוה מזה? וכאשר יגדל וילמד החכמות ויהיו מלך וינהיג החילים, ידע האדם ההוא, כי לנפשו לעג. ובדמות הענין אשר נקוה לבן זכר, הוא מה שאמר (ישעיה ס”ו ז’) בטרם יבא חבל לה והמליטה זכר. ואחר כן אומר, ומי ששעור השמים אצלו כשיעור זרת ואל דרך הקירוב, איך יקשה לשלוח הנבואה אלינו מהם? ומי שמדת המים אצלו כפרישת כף איך יקשה עליו לקבץ פזורנו מתוכם? ומי שעפר הארץ אצלו כדבר מדוד, איך לא יהיה נקל אצלו לקבץ נדחנו מאפסיה? ומי שההרים אצלו כדבר השקול, איך לא יהיה קרוב אצלו לבנות הר קדשנו? ועל כן קדם בתחלת הנחמות מי מדד בשעלו מים וגו’ (שם מ’ י”ב). ומי שכל הגוים אצלו נטפי מים מהדלי, וכאבק המאזנים, איך לא ישפילם לפנינו? כמו שאמר (שם ט”ו) הן גוים כמר מדלי וכשחק מאזנים נחשבו. ומי שנעירתם מן הארץ אצלו כאשר נקבץ כנפות האמתחת וננער אותה, כמו שאמר (איוב ל”ח י”ג) לאחוז בכנפו’ הארץ וינערו רשעים ממנה. ואלו הייתי אומר מי שברא דבר לא מדבר היה מספיק לי בזה, אך הצעתי אלה העניני’ מפני שהציעם הוא ית’, ולא יתכן שנעלה על לבנו שאיננו יודע מה שאנחנו בו, ולא שאינו נפרע לנו, ולא שאיננו מרחם. וכמו שהוכיחנו ואמר, (ישעיה שם כ”ז) למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מיי’ וגו’. ולא שאיננו יכול להושיענו ולשמוע תפלתנו, כמו שאמר (שם נ”ט א’) הן לא קצרה יד יי’ מהושיע וגו’. ולא שמאסנו ועזבנו, אך כמו שאמר (דברים ד’ ל”א) כי אל רחום יי’ אלהיך לא ירפך ולא יעזבך.

The main point that רס”ג makes here, based on תנ”ך, is that the foundation of our faith in the future is our experiences in the past. This perspective is more relevant today than ever before. We have seen the fulfillment of so many major prophecies already, that we have tremendous basis for faith in the future. This is a very significant point to develop with our students. This is a point that we discussed in the ארץ ישראל mishmar, but bears repeating here:
First, we need to realize that there is a natural tendency to take for granted that which we have already experienced. We very swiftly go from disbelief (before the fact) to awe (at the instant of the fact) to a failure to appreciate (shortly after the fact). The same prophesized phenomenon that we mocked- or at best had difficulty having faith in- yesterday, and are amazed by today; will soon be forgotten by us tomorrow.
Let’s imagine a person living a century ago, learning about the eschatological visions of the נביאים and חז”ל. Let’s call him Shloime. Shloime has great difficulty believing that such things will one day happen, and kind of smirks under his sefer as the Rebbe reads the shiur the words of תנ”ך and the מדרש. He listens to the texts in פרק חלק as an intriguing fantasy- interesting but highly unreal!
Now let us imagine a sudden visitor to Shloime’s town- a girl named Malki who fell through a worm hole in the space time continuum and now finds herself a century away from “home”. She meets Shloime and they begin to talk about what he is studying in school. Shloime remarks with amusement on the fact that the Rebbe keeps on telling them about prophecies that are clearly flights of fancy. Malki emphasizes and relates that her Rabbis do the same. She asks him for examples. He starts to tell him how the Rebbe was talking about how the nations of the World would invite the Jews back to settle in the land of Israel. He actually said that Jews would be gathered to ארץ ישראל from the four corners of the World. He suggested that the wasteland of Palestine would suddenly become green and flourish when the Jews returned. On and on he went, prophecy by prophecy. His grin was transformed into an awe struck expression as Malki told him of what she knew as history! Slowly she too begins to reevaluate what she had learned, and reconsider her attitude towards the as-yet unfulfilled portions of תנ”ך and חז”ל.
There is so much that we should look at with awe- yet familiarity breads complacency and even boredom. We take the most incredible things for granted, and at the same time have no faith in that which has not yet occurred.
A brief list of a few noteworthy examples: The גר”א [cited in קול התור (pp.463-464)] stated that if the return to ארץ ישראל took place in a more natural way, it would follow the pattern of בית שני and the nations of the World would invite us to return to ארץ ישראל. If we consider the consistently anti-Israel record of the UN over the last half century, we can begin to appreciate how miraculous the invitation to return truly is!
Another example: the return to Israel en masse by Jews from places like the former Soviet Union. When we stood at rallies year after year, we dared not hope for such a thing. Today, the supernatural and unbelievable has become mundane. For centuries we read the words of Devarim chapter 30 as a dream:

(ד) אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה’ אלהיך ומשם יקחך:
(ה) והביאך ה’ אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך וירשתה והיטבך והרבך מאבתיך:

We now take such things for granted.
The same is true of the prophecy of Yechezkel (chapter 36):

(ח) ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא:
(ט) כי הנני אליכם ופניתי אליכם ונעבדתם ונזרעתם:
(י) והרביתי עליכם אדם כל בית ישראל כלה ונשבו הערים והחרבות תבנינה:
(יא)והרביתי עליכם אדם ובהמה ורבו ופרו והושבתי אתכם כקדמותיכם והטבתי מראשתיכם וידעתם כי אני ה’:

חז”ל describe this as the clearest of signs of redemption. In צח.)) סנהדרין they state:

אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר ( יחזקאל ל”ו ) ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל וגו’.

This is, of course the natural extension of the fundamental concept that ארץ ישראל is exclusively the inheritance of בני ישראל, given to us by God: This is the promise made to us in the Torah, Vayikra (chapter 26):

(מב) וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר:
(מג) והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתתיה בהשמה מהם והם ירצו את עונם יען וביען במשפטי מאסו ואת חקתי געלה נפשם:
(מד) ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי אתם כי אני ה’ אלקיהם:

The רמב”ן explains:

ואלה דברים יבטיחו בגאולה העתידה הבטחה שלמה יותר מכל חזיונות דניאל. וכן מה שאמר בכאן (בפסוק לב) ושממו עליה אויביכם, היא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם:

One more example: The tremendous expansion of Jerusalem. One has only to look at the lights of Jerusalem stretching out and encompassing what were once suburbs of the city to be reminded of the words of the גמרא in בבא בתרא (עה:) (based on the prophecy of זכריה):

אמר רבי חנינא בר פפא: בקש הקדוש ברוך הוא לתת את ירושלים במדה, שנאמר ואומר אנה אתה הולך ויאמר אלי למוד את ירושלים לראות כמה רחבה וכמה ארכה,אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבש”ע, הרבה כרכים בראת בעולמך של אומות העולם – ולא נתת מדת ארכן ומדת רחבן, ירושלים ששמך בתוכה ומקדשך בתוכה וצדיקים בתוכה – אתה נותן בה מדה! מיד: ויאמר אליו רוץ דבר אל הנער הלז לאמר פרזות תשב ירושלם מרוב אדם ובהמה בתוכה.

We need only to consider the recent attempts to write out of Israeli history the universally recognized miraculous nature of the Six Day War to see this psychology in action. As the war began, all feared for the survival of the State and its people. That fear soon was transformed awe before the revealed hand of God. It has taken but a few short years for that to be replaced, to varying degrees, with complacency or even contempt.
There are further foundations of faith that are delineated by רס”ג in the section that we cited above. Faith in the redemption also rests on belief in the prophecies in תנ”ך and our faith in ה’ and the תורה.

Why wait?

We now need to consider a crucial question. Why is it important to await the redemption? The רמב”ם [[הלכות מלכים (פי”א ה”א) says וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו…; indicating that there is a mandate to await the messianic redemption, above and beyond believing in it. This is supported by the גמרא in שבת (לא.) which says that one of the questions that a person is asked in his final judgment is “צפית לישועה?”
What is the meaning of this yearning? What is the value in anticipating the messianic age and longing for it? Why is this a litmus test of a person’s ultimate worth?
There are many valid responses to this question, which could serve as a great topic for discussion in class. Here are a few thoughts on this issue:
In order to shed light on this issue, let’s examine the text of עלינו. We speak about the uniquely true beliefs of the Jews, due to the divine gift of revelation. We then continue with על כן נקוה, which describes our longing for the redemption in general and the obliteration of false faiths in particular. The prayer concludes with the statement that ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד.
This prayer reflects key theological perspectives on essential issues in Judaism. The point is made throughout תנ”ך and חז”ל that true religion is unique, while man-made “religions” are plentiful. This is essential to the difference between true and false beliefs. עבודה זרה, that is to say man-made religion, allows for infinite possibilities- that is to say it can be whatever one desires it to be. By contrast, there is one truth, one reality. We therefore always find the following concepts interwoven: the negation of עבודה זרה, the concept of יחוד ה’ and קבלת עול מלכות שמים.
The relationship between these concepts is clear. The point of עבודה זרה, that is to say man-made religion, is that it can be anything its creators wish it to be. It reflects no inherent truth, merely the desire of its followers (who, in fact, are really only following themselves). It is the antithesis of קבלת עול מלכות שמים, accepting the true will of God. Whereas made-up religions (ע”ז) can be infinite in number, truth is singular- this is the concept of יחוד ה’. This is why the statement of שמע ישראל is קבלת עול מלכות שמים; and why it has always been the slogan of קדוש ה’.
It is this concept that millions of Jews throughout our history have died for. It is for this reason that we have repeatedly told the world (through our martyrdom) that Judaism is not “a religion”, it is nothing more or less than the un-exchangeable truth. [see the Rav, זצ”ל, on this in Confrontation (A Treasury of Tradition p. 74).]
One who is infused with קבלת עול מלכות שמים/ יחוד ה’ chafes at a world that in which the truth is obscured and therefore denied by most. The very fact that the world fails to recognize the truth is itself abhorrent. This is, however, only the beginning of the problem.
There are grave consequences to the fact that so much of the world does not accept God’s will. There is so much evil in the world that mankind suffers from as a result of our not yet living in a world run in accordance with the divine will.
For these reasons, one who loves truth, God and his fellow man longs for the day when the world will accept עול מלכות שמים. It is therefore only natural that the ברכות ק”ש all conclude with a prayer for the future גאולה. This longing flows from the יחוד ה’ and קבלת עול מלכות שמים that is the essence of ק”ש itself.
The same relationship- between יחוד ה’ and קבלת עול מלכות שמים on the one hand and the desire for redemption on the other- can be seen in עלינו. The opening which deals with the topic of קבלת עול מלכות שמים leads into the prayer for the Messianic age. The conclusion is ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד , summing up the idea presented here. It is note worthy that ה’ אחד is taken from שמע ישראל! Furthermore, עלינו is a central strand of מלכיות! All of this reflects the analysis that is outlined here.
Given all of this, we can well understand why צפית לישועה is such a crucial reflection of the measure of a person, both בין אדם לחבירו and בין אדם למקום. It goes to the heart of who someone is. Do they care about the God’s will or their own desires? Do they accept God’s sovereignty over themselves? Do they care about the betterment of the world, תקון עולם? If so their greatest wish is לתקן עולם במלכות שקי! [See further רב קוק, זצ”ל in אורות, passim.]

The man, the mission

The רמב”ם defines the role and tasks of משיח in the following way [הל’ מלכים (פי”א ה”א)]:

המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות, ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה.

Although this task is ostensibly superhuman, the messiah is to be a human being [see ישועות משיחו (העיון השלישי) and (405-405בסוד היחיד והיחד (עמ’ ]. Not only is he to be a human being, but specifically one with a very murky genealogy, as noted in תנ”ך and by חז”ל.
The מדרש describes the lineage of משיח as זרע הבא ממקום אחר- alluding to his seemingly unlikely origins. Thus we read in רות רבה (וילנא) פרשה ח:

רבי אבא בר כהנא פתח (תהלים ד’) רגזו ואל תחטאו, אמר דוד לפני הקב”ה עד אימתי הם מתרגזים עלי ואומרים לא פסול משפחה הוא ולא מרות המואביה הוא, (שם /תהלים ד’/) אמרו בלבבכם על משכבכם אף אתם לא באתם משתי אחיות אתם ראו מה עיקרכם ודומו סלה, ואף תמר שלקחה יהודה זקניכם לא מפסול משפחה הוא אלא בתו של שם בן נח מה אתם יש לכם יוחסים, ר’ יעקב בר אביה אמר ארגיז יצרך ואל תחטא, ורבנן אמרין אכעיס יצרך ולא תחטא, אלה תולדות פרץ, א”ר אבא כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים ואלה מוסיף על הראשונים וכו’ (כדאיתא בב”ר פי”ב עד בשרו שישמעאל עשה תשובה ע”כ), וחצרון הוליד את רם ולא ירחמאל היה בן קדמאי ובני חצרון אשר נולד את ירחמאל ואת רם ואת כלובי, אלא שנשא אשה כנענית להתעטר בה דכתיב (דה”א =דברי הימים א’= ב’) ותהי אשה אחרת לירחמאל ושמה עטרה, ורם הוליד את עמינדב ושלמון, אלא עד כאן עשו סולמות לנשיאים מכאן ואילך עשו סולמות למלכים, ר’ יצחק פתח (תהלים מ’) אז אמרתי הנה באתי שירה הייתי צריך לומר שבאתי ואין אז אלא שירה שנא’ (שמות ט”ו) אז ישיר משה מכלל לא יבא הייתי ובאתי. (תהלים מ’) במגלת ספר כתוב עלי במגלה אשר צוית לא יבאו בקהל לך. בספר (דברים כ”ג) לא יבא עמוני ומואבי. ולא דיו שבאתי אלא במגלה ובספר כתוב עלי. במגלה פרץ חצרון רם עמינדב נחשון בועז עובד ישי דוד, בספר (ש”א =שמואל א’= ט”ז) ויאמר ה’ קום משחהו כי זה הוא ר’ הונא אומר כתיב (בראשית ד’) כי שת לי אלהים זרע אחר, זרע הבא ממקום אחר ואיזה זה, זה מלך המשיח, ר’ ברכיה ור’ סימון משל למלך שהיה עובר ממקום למקום ונפלה מרגלית מעל ראשו, עמד המלך וכל פמליא שלו שם והיו עוברים ושבים אומרים מה טיבו של מלך וכל פמליא שלו כאן, ראו אמרו נפלה מרגלית מעל ראשו, מה עשה צבר את העפר והביא מכבדות וכבד את הצבור האחד ולא מצאה, והשני ולא מצאה, והשלישי ומצאה, אמרו מצא המלך את מרגליתו, כך הקדוש ברוך הוא אמר לאברהם לך לך, לך הייתי מצפה מה צורך היה לי לייחס שם ארפכשד שלח עבר פלג נחור תרח, אלא בשבילך (דה”א =דברי הימים א’= א’) אברם הוא אברהם (נחמיה ט’) ומצאת את לבבו נאמן לפניך, כך אמר הקדוש ברוך הוא לדוד מה צורך היה לי לייחס פרץ חצרון רם עמינדב נחשון שלמון בועז עובד ישי, לא בשבילך מצאתי דוד עבדי.

The chain of seemingly unpalatable events leading to משיח is alluded to in דברי הימים א פרק ד:

(כא) בני שלה בן יהודה ער אבי לכה ולעדה אבי מרשה ומשפחות בית עבדת הבץ לבית אשבע:
(כב) ויוקים ואנשי כזבא ויואש ושרף אשר בעלו למואב וישבי לחם והדברים עתיקים:
(כג) המה היוצרים וישבי נטעים וגדרה עם המלך במלאכתו ישבו שם:

The גמרא in בבא בתרא (צא:) comments on this:

דתניא, מאי דכתיב: +דברי הימים א’ ד’+ ויוקים ואנשי כוזיבא ויואש ושרף אשר בעלו למואב וישבי לחם והדברים עתיקים? ויוקים – זה יהושע שהקים שבועה לאנשי גבעון; ואנשי כוזיבא – אלו אנשי גבעון שכזבו ביהושע; ויואש ושרף – אלו מחלון וכליון, ולמה נקרא שמן יואש ושרף? יואש – שנתיאשו מן הגאולה, שרף – שנתחייבו שריפה למקום; אשר בעלו למואב – שנשאו נשים מואביות; וישבי לחם – זו רות המואביה ששבה ונדבקה בבית לחם יהודה; והדברים עתיקים – דברים הללו עתיק יומיא אמרן, [דכתיב: +תהלים פ”ט+ מצאתי דוד עבדי, וכתיב: +בראשית י”ט+ שתי בנותיך הנמצאות]. +דברי הימים א’ ד’+ המה היוצרים ויושבי נטעים וגדרה עם המלך במלאכתו ישבו שם, המה היוצרים – אלו בני יונדב בן רכב שנצרו שבועת אביהם; יושבי נטעים – זה שלמה שדומה לנטיעה במלכותו; וגדרה – זו סנהדרין שגדרו פרצותיהן של ישראל; עם המלך במלאכתו ישבו שם – זו רות המואביה שראתה במלכות שלמה בן בנו של בן בנה, שנאמר: +מלכים א’ ב’+ וישם כסא לאם המלך, וא”ר אלעזר: לאמה של מלכות.

This too points to the issue of the Messianic lineage. The obvious question that bears discussing is why is this the case? There are many possible answers to this question, some more esoteric and some more straightforward. We will mention just one simple approach here.
We find that after the חטא, דוד pleads with ה’ that he be enabled to fully repent. He says that if this is granted him, he would be able to lead others to repent. This is expressed in תהלים (פרק נא) as follows:

(יב) לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי:
(יג) אל תשליכני מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממני:
(יד) השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני:
(טו) אלמדה פשעים דרכיך וחטאים אליך ישובו:

It is clear that דוד, and by extension משיח, are able to be paradigms of תשובה- precisely because of their backgrounds. It is only because they have less than pristine records and lineages that they are relevant and effective as teachers of תשובה. חז”ל allude to this when they say in (עבודה זרה (ד:-ה:

היינו דא”ר יוחנן משום ר”ש בן יוחאי: לא דוד ראוי לאותו מעשה, ולא ישראל ראוין לאותו מעשה; לא דוד ראוי לאותו מעשה, דכתיב: +תהלים קט+ ולבי חלל בקרבי; ולא ישראל ראוין לאותו מעשה, דכתיב: מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים, אלא למה עשו? לומר לך, שאם חטא יחיד – אומרים לו: כלך אצל יחיד, ואם חטאו צבור – אומרים (לו: כלך) +מסורת הש”ס: [להו לכו]+ אצל צבור.

This is similar to the role of אהרן in the lofty עבודת יוהכ”פ specifically because of his part in חטא העגל [see שפת אמת ליום כפור (תרנ”ה)]. This is a reflection of the concept that through תשובה מאהבה, זדונות are transformed into זכויות [יומא (פו:)].
The ultimate goal for משיח is to bring about a universal repentance, as the רמב”ם points out in הל’ מלכים (פי”א):

ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה’, הרי זה בחזקת שהוא משיח, אם עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי, ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה’ ביחד שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה’ ולעבדו שכם אחד.

This being the case, we can well understand why this task can only be achieved by a human being, and specifically one with the Davidic lineage.
It is also worth noting that today the world contains a number of individuals, both good and evil, who are excellent examples of the way one person can dramatically affect the entire world. This is an important and relevant point to bring up with the students.

משיח and us

The גמרא in סנהדרין (צח.) tells a fascinating story, which alludes to several important aspects of our topic:

רבי יהושע בן לוי אשכח לאליהו, דהוי קיימי אפיתחא דמערתא דרבי שמעון בן יוחאי, אמר ליה: אתינא לעלמא דאתי? – אמר ליה: אם ירצה אדון הזה. אמר רבי יהושע בן לוי: שנים ראיתי וקול שלשה שמעתי. – אמר ליה: אימת אתי משיח? – אמר ליה: זיל שייליה לדידיה. – והיכא יתיב? – אפיתחא דרומי. – ומאי סימניה? – יתיב ביני עניי סובלי חלאים, וכולן שרו ואסירי בחד זימנא, איהו שרי חד ואסיר חד. אמר: דילמא מבעינא, דלא איעכב. אזל לגביה, אמר ליה: שלום עליך רבי ומורי! – אמר ליה שלום עליך בר ליואי. – אמר ליה: לאימת אתי מר? – אמר ליה: היום. אתא לגבי אליהו. – אמר ליה: מאי אמר לך? – אמר ליה: שלום עליך בר ליואי. – אמר ליה: אבטחך לך ולאבוך לעלמא דאתי. – אמר ליה: שקורי קא שקר בי, דאמר לי היום אתינא, ולא אתא! – אמר ליה: הכי אמר לך (תהלים צ”ה) היום אם בקלו תשמעו.

Let us examine the central idea in this אגדתא. Why did משיח give ריב”ל such a cryptic answer? What didn’t he tell him in a straightforward fashion that it depends on תשובה?
The answer seems to be that he was not merely alluding to the concept that the time of the redemption depends on תשובה. ריב”ל was being taught, experientially and not merely cognitively, that today (היום) has the potential to be the day, and that if it isn’t, we have collectively failed. To say that it depends on תשובה is one thing. Saying that it is today- but only if we merit it- is a further level. Going through a day “knowing” that it is today, and then experiencing the disappointment of losing that chance is a whole other level. ריב”ל (and us, vicariously through this גמ’) experienced this invaluable lesson.
There is a further aspect to the poetry of this גמרא. The image of משיח’s eagerness to begin his mission (represented by the way he dresses his wounds so as to be prepared to go instantly and by his sitting at the gate), and his suffering (represented by the wounds) are interwoven. It is a poetic statement that he is suffering from the fact that we are not yet worthy. This is חז”ל’s explanation for the “suffering servant” of ישעיהו (chapters 52-53), who “suffers for our sins” [assuming that it is referring to משיח- which is a different discussion]. See further the רמב”ן in his disputation and analysis of הנה ישכיל עבדי[[כתבי הרמב”ן ח”א (עמ’ 324), regarding this interpretation.
All of this reflects the notion in חז”ל [ירושלמי יומא פרק א ה”א] thatכל דור שאינו נבנה בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו . It is important, however, to qualify this concept.
One possible approach is suggested by the שפת אמת [פרשת דברים (תרלד) ד”ה כל דור וכו’]. He says that the building of the בית המקדש is the result of the cumulativeזכות of the actions of all generations throughout the גלות. We all need to contribute to its eventual rebuilding. If we don’t, God forbid, then it is as if we destroyed it. Nonetheless, there is a measure of disappointment over not having reached that goal. [Of course, this interpretation- while a beautiful idea- is not universally accepted and requires further reflection in light of the sources,]

When and how?

We don’t know when the redemption will take place. The greatest of גאונים and ראשונים have met with failure in trying to divine the time, as is well known. There are numerous discussions about the גמרא’s warning against calculating the קץ and the fact that this caution has been ignored by so many great people throughout Jewish history [cf. e.g. אגרת תימן].
The main point is that which חז”ל and מפרשים tell us regarding בעתה אחישנה. In סנהדרין (צח.) we read:

אמר רבי אלכסנדרי: רבי יהושע בן לוי רמי, כתיב +ישעיהו ס’+ בעתה, וכתיב, אחישנה! זכו – אחישנה, לא זכו – בעתה. אמר רבי אלכסנדרי: רבי יהושע בן לוי רמי, כתיב +דניאל ז’+ וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה, וכתיב +זכריה ט’+ עני ורכב על חמור! – זכו – עם ענני שמיא, לא זכו – עני ורוכב על חמור.

As many commentaries explain, this describes the two possible ways the redemption can take place. It can be due to תשובה (אחישנה) and therefore supernatural, or due to the קץ and more natural. [These concepts are developed by the רמב”ן כתבי הרמב”ן) (ח”א (עמ’ רע”ז) and the גר”א in קול התור, etc.] רס”ג formulates the issue in the following way in אמו”ד (8:2):

אבל (ירחמך האל) הדבר אשר נאמין, שהוא שם לשעבודנו ב’ זמנים, אחד מהם זמן התשובה, והב’ זמן הקץ. ואי זה בהם שיקדים תתחייב בו הגאולה, ואם תשלם תשובתנו אין מביטין אל הקץ, אבל יהיה כמו שאמר הכתוב בתורה (שם ל’ א – י) והיה כי יבאו אליך כל הדברים האלה הברכה והקללה ושבת עד יי’ אלהיך ושמעת בקולו ושב יי’ אלהיך וגו’, ושאר הי’ פסוקים. ואם תקצר תשובתנו, נעמוד עד השלמת הקץ, ויהיה קצתנו ענושי’ וקצתנו מנוסי’, כאשר הוא ידוע בכל רעה שתבא בכלל בכל חלקי הזמן, ברעב והחרב והדבר, שיהיו קצת בני אדם ענושים בהם, וקצתם מנוסים, עד שהמבול לא נמלט שלא היה בו עוללים וטף מנוסים ונשכרים, וכמו שאין אצלי ספק שאבותינו במצרים היו בהם צדיקים רבים ועמדו בנסיון עד שנשלם הקץ ההוא.

The אברבנאל [ישועות משיחו (ח”א)] uses this perspective to explain the adjacent statement in the גמרא סנהדרין:

ואמר רבי יוחנן: אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי, או כולו חייב. בדור שכולו זכאי – דכתיב +ישעיהו ס’+ ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ, בדור שכולו חייב – דכתיב +ישעיהו נ”ט+ וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע, וכתיב +ישעיהו מ”ח+ למעני אעשה.

Why would the redemption specifically be in a generation that is כולו חייב? The אברבנאל suggests that this גמרא is also delineating the two possible times of redemption, along the lines of קץ and תשובה. We can merit it (תשובה)- this being the scenario of כולו זכאי. On the other hand, the redemption may be the result of it being the קץ. In such a case, we would be redeemed even if it is ח”ו a generation that is כולו חייב. This is the intent of the גמ’, according to the אברבנאל.

Our times

The other question that always comes up is how we view our days. We dealt with this in the ארץ ישראל mishmar, but it is worth repeating here. [There are also several excellent resources that deal with our era further. Amongst the crucial resources are התקופה הגדולה, אילת השחר, Torat Eretz Yisrael and אם הבנים שמחה. It is also worth mentioning the fascinating perspective presented by Rav Kook, zt”l in מאמר הדור ]
How do we understand our era? Are we living through the אתחלתא דגאולה? How should we relate to the establishment of the State and the liberation of ירושלים and חברון, the return to יהודה and שומרון etc.? There are, as we know many answers given- I will present here what I believe is the correct perspective based on תורה- the reader will decide for himself/ herself.
In the introduction to his commentary on דניאל, Rav Saadia Gaon points out that the period of בית שני was not an end to the גלות of חורבן בית שני; it was a mitigation of the חורבןrather than a redemption. The אברבנאל explains that the return in the days of עזרא ונחמיא and the rebuilding of the Temple was an opportunity to build on what was given them and thereby bring about a full redemption.
This, he notes, is the meaning of the prophecy of ירמיהו in chapter 29:

(י) כי כה אמר ה’ כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקד אתכם והקמתי עליכם את דברי הטוב להשיב אתכם אל המקום הזה:
(יא) כי אנכי ידעתי את המחשבת אשר אנכי חשב עליכם נאם ה’ מחשבות שלום ולא לרעה לתת לכם אחרית ותקוה:
(יב) וקראתם אתי והלכתם והתפללתם אלי ושמעתי אליכם:
(יג) ובקשתם אתי ומצאתם כי תדרשני בכל לבבכם:

Tragically, it was an opportunity that we squandered, as noted by the ספר הכוזרי and others.
The ירושלמי in Yoma (chapter 3) relates the following:

דלמא רבי חייא רובא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה ראו אילת השחר שבקע אורה אמר רבי חיא רובה לרבי שמעון בן חלפת’ בר ר’ כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימעא קימעא כל שהיא הולכת היא הולכת ומאיר מאי טעמא כי אשב בחושך ה’ אור לי כך בתחילה ומרדכי יושב בשער המלך ואחר כך וישב מרדכי אל שער המלך ואחר כך ויקח המן את הלבוש ואת הסוס וגו’ ואח’ כך ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות ואחר כך ליהודים היתה אורה ושמחה:

The concept is well known, less well understood. It is commonly taken to mean merely that the גאולה will be a gradual process. In fact, there is much more to it. חז”ל are establishing the correct perspective on our times. We have received so much in terms of ארץ ישראל, ירושלים and קבוץ גליות. On the other hand, there are so many problems and challenges that yet face us. There are many issues that- unless they are resolved in a favorable way- undermine the meaning and significance of what we’ve been given so far. Both points are clearly true, hence the debate over אתחלתא דגאולה etc. This is the fundamental question in evaluating and understanding מדינת ישראל today.
The ירושלמי comes along and resolves the matter in a decisive manner: כי אשב בחושך ה’ אור לי- the light that shines in the midst of darkness is defined as light. Regardless of the greater darkness that surrounds them, the first rays of dawn are considered the light of day. When מרדכי was given the first seeds of redemption, the Jewish People were still steeped in despair and threat of destruction- yet redemption it most certainly was!
This gives us an insight into how we aught to respond to the mixed blessing of our current situation. Each year when we recite “דיינו” at the Seder, we are inevitably troubled by it. In what sense would being taken out of Egypt been sufficient for us, had we perished at the bank of the Reed Sea? Would we have really benefited from the splitting of the sea had the Egyptians followed us across and massacred us on the other side? Each line of this famous song poses the same sort of difficulty.
The answer lies in the introduction: כמה מעלות טובות למקום עלינו. The redemption consists of a ladder of small steps. Standing on any given rung, it is possible to say that there is no significance to one’s ascent to that point. One might ask: What good does it do to be on the third rung of a fifty step ladder? This is the attitude that דיינו argues against. There is no doubt that the third step is valuable only as a means of reaching the top- yet in so far as it is it allows for a stride in the right direction it must be appreciated. Although the importance of each phase of גאולת מצרים could be minimized by looking at what remained to accomplish after it, that approach is not the proper one. Although the גאולה was incomplete at each stage mentioned in דיינו, each of those phases reflected the process of redemption and was reason to praise God. Thus the דיינו leads up to the הלל of the Seder.
This perspective is crucial in our times. On the one hand, we have experienced so many incredible aspects of redemption. On the other hand, one can legitimately point to that which is deficient in the current situation. How are we to react? Is הלל a proper response to our current situation or not? The answer that the הגדה gives is clearly in the affirmative! Even the first rays of dawn obligate us in praise and Hallel.
The גמרא in סנהדרין (צד.) teaches an incredible lesson that is very relevant to our discussion:

(ישעיהו ט’ ) למרבה המשרה ולשלום אין קץ וגו’ אמר רבי תנחום, דרש בר קפרא בציפורי: מפני מה כל מ”ם שבאמצע תיבה פתוח, וזה סתום? ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח, וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך – לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך – תעשהו משיח? לכך נסתתם. מיד פתחה הארץ ואמרה לפניו: רבונו של עולם, אני אומרת לפניך שירה תחת צדיק זה, ועשהו משיח. פתחה ואמרה שירה לפניו שנאמר ( ישעיהו כ”ד) מכנף הארץ זמרת שמענו צבי לצדיק וגו’.
אמר שר העולם לפניו: רבונו של עולם, צביונו עשה לצדיק זה! – יצאה בת קול ואמרה: רזי לי רזי לי. אמר נביא: אוי לי, אוי לי, עד מתי? יצאה בת קול ואמרה: ( ישעיהו כ”ד) בגדים בגדו ובגד בוגדים בגדו. ואמר רבא ואיתימא רבי יצחק: עד דאתו בזוזי ובזוזי דבזוזי.
(ישעיהו כ”א ) משא דומה אלי קרא משעיר שמר מה מלילה שמר מה מליל וגו’. אמר רבי יוחנן: אותו מלאך הממונה על הרוחות דומה שמו, נתקבצו כל הרוחות אצל דומה, אמרו לו: שמר מה מלילה שמר מה מליל אמר שמר אתא בקר וגם לילה אם תבעיון בעיו שבו אתיו.
תנא משום רבי פפייס: גנאי הוא לחזקיה וסייעתו שלא אמרו שירה, עד שפתחה הארץ ואמרה שירה שנאמר מכנף הארץ זמרת שמענו צבי לצדיק וגו’…

When we are given a glimmer of redemption, it is up to us to develop the potential that is latent in that fledgling redemption. We do this by responding with הלל
and showing that it is important to us. If we fail to do so, ח”ו, then we lose that potential- as חזקיהו did.
This is, I believe, the answer to the question of how we are to relate and react to our times. We are experiencing God’s light- even as we sit in darkness. It is incumbent on us to recognize and appreciate that light as true light, and בע”ה we will thereby merit seeing that light grow and grow, little by little.

תחיית המתים

While the main focus of this mishmar is משיח, we might want to touch on the related idea of תחיית המתים- time permitting. Here too it is important to realize that this belief has its roots in the words of תנ”ך, even the Torah itself.
חז”ל state in סנהדרין (צ.):

כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר +ישעיהו ס+ ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר. ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים, ואפיקורוס.

The תורה quotes God’s statement דברים (לב:לט)]]:

ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל:

The גמרא points out in (סנהדרין (צא that the pain sense of the text here teaches the concept of resurrection.

תנו רבנן: אני אמית ואחיה יכול שתהא מיתה באחד וחיים באחד כדרך שהעולם נוהג – תלמוד לומר מחצתי ואני ארפא, מה מחיצה ורפואה באחד – אף מיתה וחיים באחד. מיכן תשובה לאומרין אין תחיית המתים מן התורה.

There is much discussion of the nature of תחיית המתים and its place in the messianic process. One of the basic discussions involves the רמב”ם and the ראב”ד in the 8th chapter of הל’ תשובה (§2, 8):

העולם הבא אין בו גוף וגויה אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת, הואיל ואין בו גויות אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא דבר מכל הדברים שגופות בני אדם צריכין להן בעולם הזה, ולא יארע דבר בו מן הדברים שמארעין לגופות בעולם הזה, כגון ישיבה ועמידה ושינה ומיתה ועצב ושחוק וכיוצא בהן, כך אמרו חכמים הראשונים העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהן ונהנין מזיו השכינה, הרי נתברר לך שאין שם גוף לפי שאין שם אכילה ושתיה, וזה שאמרו צדיקים יושבין דרך חידה אמרו, כלומר הצדיקים מצויין שם בלא עמל ובלא יגיעה, וכן זה שאמרו עטרותיהן בראשיהן כלומר דעת שידעו שבגללה זכו לחיי העולם הבא מצויה עמהן והיא העטרה שלהן כענין שאמר שלמה בעטרה שעטרה לו אמו, והרי הוא אומר ושמחת עולם על ראשם ואין השמחה גוף כדי שתנוח על הראש כך עטרה שאמרו חכמים כאן היא הידיעה, ומהו זהו שאמרו נהנין מזיו שכינה שיודעים ומשיגין מאמתת הקב”ה מה שאינם יודעים והם בגוף האפל השפל. +/השגת הראב”ד/ העוה”ב אין בו גוף. א”א דברי האיש הזה בעיני קרובים למי שאומר אין תחיית המתים לגופות אלא לנשמות בלבד, וחיי ראשי לא היה דעת חז”ל על זה שהרי אמרו כתובות (דף קי”א) עתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהן ק”ו מחטה וכו’ וכן היו מצוין לבניהם (שבת קי”ד) אל תקברוני בכלים לבנים ולא בשחורים שמא אזכה, וכן אמרו (סנהדרין צ”ב) שלא ישובו הצדיקים לעפר אלא עומדין בגוייתם, וכן אמרו (שם /סנהדרין/ צ”א) במומם עומדין ומתרפאין, וכל אלה מוכיחים כי בגוייתם הן עומדין חיים, אבל אפשר שהבורא ישים גוייתם חזקות ובריאות כגוית המלאכים וכגוית אליהו זכור לטוב ויהיו העטרות כמשמען וכפשוטן ולא יהיה משל.+

זה שקראו אותו חכמים העולם הבא לא מפני שאינו מצוי עתה וזה העולם אובד ואחר כך יבא אותו העולם, אין הדבר כן, אלא הרי הוא מצוי ועומד שנאמר אשר צפנת ליראיך פעלת וגו’ ולא קראוהו עולם הבא אלא מפני שאותן החיים באין לו לאדם אחר חיי העולם הזה שאנו קיימים בו בגוף ונפש וזהו הנמצא לכל אדם בראשונה. +/השגת הראב”ד/ זה שקראו וכו’. א”א נראה כמכחיש שאין העולם חוזר לתהו ובהו והקב”ה מחדש עולמו ואמרו שיתא אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב ונמצא שהוא עולם חדש.+
[see also the very significant comments of the כסף משנה ad loc.! Note that on at least one point, his analysis seems to be contradicted by .מורה נבוכים ח”ב (פכ”ז-פכ”ט)]

It is beyond the scope of this discussion to deal with the controversy over the רמב”ם’s position regarding תחיית המתים- see e.g. his defense/ “clarification” in מאמר תחיית המתים (and רב קאפח שצ”ל’s introduction).
For those discussing this sub-topic, the other key sources that are crucial include the following:
אמו”ד מאמר ז’.
פי’ רס”ג דניאל (יא:ב).
פיה”מ ומאירי למשנה ריש חלק- ועינים למשפט (שם).
יד רמ”ה סנה’ (צ.).
ר”ן נדרים (ח:).
שו”ת מהר”ם אלאשקר (סי’ קי”ז).

It is also worth looking at the very fascinating discussion by Rav Aryeh Kaplan, זצ”ל in Immortality, Ressurection and the Age of the Universe.

False Messiahs

We can’t leave the topic of משיח without touching on some of the more relevant corruptions of this concept throughout the ages, at least briefly. The issue of Jesus as messiah is beyond the scope of this mishmar, and was dealt with a few years ago in its own mishmar. Nonetheless, it is important that the people giving this mishmar be somewhat prepared for questions on this aspect, as well. For that reason I am including the following from the Christianity mishmar:

There are several pivotal issues in the Judeo-Christian debate. We will touch on a few of them here. One of the exceptional presentations on this topic is Rabbi Tovia Singer’s lecture (available on tape) Confused Testimonies and Prophecies. Here, very briefly, are but a few key points (including many that Rabbi Singer makes there):

¨ It is important to keep in mind that for the NT to be true, the Bible must be true- but of course the reverse is not true. In fact, knowing the Bible undermines the NT at every turn. For this reason, the Catholic Church considered the Bible the #1 dangerous book to read by for nearly 1,000 years!
¨ According to Christianity, the one central religious mandate is belief in the Messiah, in the sense that once the Messiah comes we are obligated to believe in that person. According to Christianity, one who doesn’t believe in Jesus is condemned to Hell, regardless of what else he does or believes. Why then is this all important “mitzvah” never mentioned in תנ”ך?! We are certainly instructed to believe that there will be a Messiah, but that is a question of faith before he appears on the stage of history. According to Judaism there is no need for a mitzvah to believe in the Messiah once he comes. At that point it will be clear and it will be knowledge, not belief! In תנ”ך we find many Clear Messianic prophecies. One of the things they have in common is that when they are fulfilled it will be clear and there will be no need to take them on faith. We only need the prophecies to inform us that they will happen before they occur. Here is the basic list:
qResurrection
qFinal temple
qIngathering of exiles
qUniversal peace
qUniversal knowledge of god
It is clear that Jesus fulfilled not even one of these prophecies!!! This is why they need to maintain that there is this key commandment (that the Bible “forgot” to mention) to believe that he was/is the Messiah! Were he to have fulfilled them, there would be no need for such a commandment. We would know they happened and that the Messiah had arrived and accomplished these things. [The church agrees, that he did none of these, of course. That the Temple is not built, etc. is indisputable.] Those prophecies that they claim he did fulfill are only those that we have only their word for- without any outside corroboration. We have no independent confirmation of the claim that he lived, let alone anything else. [Note that there is nothing in contemporary sources other than NT about Jesus ( Josephus is not real source, clearly interpolation- nothing in Philo! …).]
¨ The classic Christian response to the difficulty that he didn’t fulfill any of the clear Messianic prophecies is the doctrine of the second coming. The only problem is that there is no source in תנ”ך for this crucial (for Christianity) concept.
¨ NT does not stand up to any kind of scrutiny. There are many contradictions between it and the Bible [The Septuagint changes OT to justify the NT …]- in addition to the myriad internal contradictions. See (or more accurately, hear) Rabbi Singer’s fascinating analysis of this aspect of the issue.
¨ One of the most important points to realize is that the Torah’s claims to veracity are unique. There has never been any other religion that is based on revelation to millions of people- or that even claims to be. This is pointed out by the Torah itself in Devarim (4:32) where we are told that no such claim will ever be made. Indeed, this prophetic promise has remained true throughout the millennium, which have seen the rise of many faiths including Christianity and Islam.
¨ One of the crucial issues upon which the Judeo- Christian debate rests is the issue of who the true Israel is today. Were the Jews rejected (ח”ו) as the chosen people of God’s covenant and replaced by the Christians, or not. This is a core point of contention between the two faiths. [Much rests on this point- including spin off issues such as the concept of the “wondering Jew”, etc. Much of the attitude of the World in general, and the Vatican in particular, towards the State of Israel and its capital, Jerusalem, stems from these Christian beliefs.]
It is important to understand that the Torah- and תנ”ך in general- stresses repeatedly and emphatically that even when God punishes us it is not a rejection of the eternal covenant between God and the descendants of the אבות.
The Torah emphasizes this after listing all of the terrible curses and punishments of the תוכחה in Vayikra (26:44):
ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי אתם כי אני ה’ אלהיהם:
The point is made by ירמיהו (33:23-26):
ויהי דבר ה’ אל ירמיהו לאמר: הלוא ראית מה העם הזה דברו לאמר שתי המשפחות אשר בחר ה’ בהם וימאסם ואת עמי ינאצון מהיות עוד גוי לפניהם: כה אמר ה’ אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי: גם זרע יעקוב ודוד עבדי אמאס מקחת מזרעו משלים אל זרע אברהם ישחק ויעקב כי אשיב את שבותם ורחמתים:
This concept is, of course, a core concept in תנ”ך, that appears very frequently. It is the clear negation of this Christian doctrine.
It is, also, extremely worthwhile to examine the incredible events that comprise Jewish history- especially in the last 50+ years- and compare them to the prophecies concerning the people of God’s covenant. A quick glance helps clarify who the true Israel is.
One small example from יחזקאל (36:8):
ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא
Who is this referring to? Can there be a doubt?!
There really is no end to the discussion, the aspects and details are near infinite- so let’s close with a story: It is related [אישים ושיטות (pp. 72-73)] that Reb Chaim was traveling on a train together with a priest and a simple Jew. The priest was haranguing the Jew and asking why he was so stubborn in rejecting Jesus. The Jew was not a polemicist and answered simply that he relied on the great Rabbis who were contemporaries of Jesus and knowing him were convinced that he was not the Messiah.
The priest was not impressed. He questioned whether they really were such experts in sorting out false and true messiahs. After all, the priest noted, the great Rabbi Akiva was mistaken concerning Bar Kochvah.
The Jew was at a loss. At this point, Reb Chaim decided he needed to intervene. He interjected: “Who says he was wrong about Bar Kochvah?” “What!” said the priest. “What are you talking about? He was killed by the Romans!”
“Oh, I see”, said Reb Chaim. “So one who was killed by the Romans couldn’t have been the Messiah…”

Another key point of difference is the issue of the immutability of Torah and Mitzvot. This is, obviously, a vast topic. Some relevant sources include the following:

§ הל’ מלכים (יא:ג).
§ רמב”ן דברים (ל:ו).
§ ישועות משיחו (ב:ד).
§ ריטב”א נדה (סא:) ובהע’ לשם [מה’ מוסד הרב קוק].

It is also fascinating to study the censored section of הל’ מלכים with the students. This section was excluded from the printed editions for centuries, and has recently been restored in the better editions, including the Frankel edition:

(ד) ואם יעמוד מלך מבית דויד הוגה בתורה ועוסק במצות כדויד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה’, הרי זה בחזקת שהוא משיח, אם עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי, ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה’ ביחד שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה’ ולעבדו שכם אחד:
[(ה) ואם לא הצליח עד כה או נהרג, בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דויד השלמים והכשרים שמתו, ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים, שנאמר ומן המשכילים יכשלו לצרוף בהם ולברר וללבן עד עת קץ כי עוד למועד:
(ו) אף ישוע הנצרי שדימה שיהיה משיח ונהרג בבית דין, כבר נתנבא בו דניאל, שנאמר ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו, וכי יש מכשול גדול מזה, שכל הנביאים דברו שמשיח גואל ישראל ומושיעם ומקבץ נדחיהם ומחזק מצוותן, וזה גרם לאבד ישראל בחרב ולפזר שאריתם ולהשפילם ולהחליף התורה ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה’:
(ז) אך מחשבות בורא עולם אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו, וכל הדברים האלו של ישוע הנצרי ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו אינן אלא לישר דרך למלך המשיח, ולתקן העולם כולו לעבוד את ה’ ביחד, שנאמר כי אז אהפוך אל אחד עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה’ לעבדו שכם אחד:
(ח) כיצד כבר נתמלא העולם מדברי המשיח ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים ובעמים רבים ערלי לב, והם נושאים ונותנים בדברים אלו ובמצוות התורה, אלו אומרים מצוות אלו אמת היו וכבר בטלו בזמן הזה ולא היו נוהגות לדורות, ואלו אומרים דברים נסתרים יש בהן ואינן כפשוטן, וכבר בא משיח וגילה נסתריהם וכשיעמוד המלך המשיח באמת ויצליח וירום וינשא, מיד הם כולם חוזרים ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום:]

The רמב”ם also has some fascinating perspectives on Christianity and Islam in אגרת תימן. [See also (ח”א) ישועות משיחו, passim.]

Lubavitch

A study of the Torah beliefs regarding משיח today raises the question of Lubavitch. The messianic branch of Lubavitch has put forth all sorts of ideas regarding משיח that are hard to label as anything other than heretical. As painful as it is, given all of the good that Lubavitch has done and the desire for אחדות, it is necessary to face the extreme dangers posed by their corruptions of basics of אמונה. Some of their claims would be laughable, were they not so dangerous. One example: up until the day the Rebbe died, they declared with total certainty that he would not- in deed could not- die, as he was משיח and the משיח obviously could not die. Immediately after his death, they declared with equal certainty that his death in no way contradicted his being משיח!
The claims that a dead man who has fulfilled none of the major eschatological prophecies is the Mesiah is nothing new. It is the essence of the Christian claim. For 2000 years Jews have not been threatened by such claims philosophically or theologically, only physically. Now we have Jews who are legitimizing them by abandoning the fundamentals of Jewish belief. It is summed up nicely by the missionary billboard that showcases the Rebbe and announces Right idea, wrong Person!
This painful and distressing topic is discussed thoroughly by Dr. David Berger in The Rebbe the Messiah and the Scandal of Orthodox Indifference. It makes for a good sleepless night!

Bibliography of some key sources on these topics

Here are a few of the sources and resources that are especially useful for preparing this topic.

רס”ג: אמו”ד (מאמר ז’ וח’).
אוצה”ג סנהדרין לפרק חלק (במיוחד § 1144).
רמב”ם: הלכות מלכים פי”א ופי”ב; אגרת תימן; פיה”מ לפרק חלק; מאמר תחיית המתים וכו’.
יד רמ”ה סנהדרין (צ.).
רמב”ן: ספר הגאולה.
אברבנאל: מעיני הישועה, משמיע ישועה ובמיוחד ישועות משיחו.
מהר”ל: נצח ישראל וכו’.
קול התור.
רב מנחם כשר: התקופה הגדולה.

חז”ל describe this as the clearest of signs of redemption. In צח.))  סנהדרין they state:

3. Why wait?

4. The man, the mission

5. משיח and us

6. When and how?

7. Our times

8. תחיית המתים

• אמו”ד מאמר ז’.
• פי’ רס”ג דניאל (יא:ב).
• פיה”מ ומאירי למשנה ריש חלק- ועינים למשפט (שם).
• יד רמ”ה סנה’ (צ.).
• ר”ן נדרים (ח:).
• שו”ת מהר”ם אלאשקר (סי’ קי”ז).

9. False Messiahs

10. Lubavitch

11. Bibliography of some key sources on these topics

• רס”ג: אמו”ד (מאמר ז’ וח’).
• אוצה”ג סנהדרין לפרק חלק (במיוחד § 1144).
• רמב”ם: הלכות מלכים פי”א ופי”ב; אגרת תימן; פיה”מ לפרק חלק; מאמר תחיית המתים וכו’.
• יד רמ”ה סנהדרין (צ.).
• רמב”ן: ספר הגאולה.
• אברבנאל: מעיני הישועה, משמיע ישועה ובמיוחד ישועות משיחו.
• מהר”ל: נצח ישראל וכו’.
• קול התור.
• רב מנחם כשר: התקופה הגדולה.